בשלושה ימים האחרונים מגיעים אליי מכל מיני כיוונים פוסטים שמדברים על הכתיבה הרגשית, החשופה, ככלי שיווקי. חוץ מאחד כולם דיברו על זה במיאוס. משהו דוגמת "תפסיקו לספר לנו על הרגשות שלכם ואז למכור לנו משהו בסוף". ישבתי וחשבתי הרבה מה דעתי על זה. בתור "חשפנית רגשית" שהפייסבוק משמש לה גם מקום לפרוק וגם מקום למכור- הרגשתי שמדברים קצת עליי.

והנה המסקנה שלי, לגביי לפחות וגם לגבי אנשים אחרים שאני עוקבת אחריהם- השתנינו. לא אני וההוא, כולנו, בני האדם. השתנינו. הידע זמין בכל מקום, גם מוצרי הצריכה שלנו. זאת אומרת שאנרגיות שהיו מופנות פעם ללמידה וקיום בסיסי- התפנו לנו. ואנחנו, כאנושות, מחפשים משהו אחר. מחפשים להתחבר למשהו שאי אפשר להחזיק אותו ביד או ללמוד אותו באוניברסיטה.

בתחושה שלי- אנחנו מחפשים חיבור, כי זו שיטת הלמידה החדשה. ההבנה שכל אדם מביא תודעה אחרת ועולם רגשי אחר ודרך החיבור לעולם הפנימי של אותו אדם שהוא בהכרח שונה מאיתנו- אנחנו מתפתחים ומשתנים לטובה. זה הבסיס של האבולוציה.

ואיך נכנס פה השיווק? זה היופי בעיניי. האין-נפרדות הזה בין עולמו הפנימי של אדם מסויים ובין העיסוק שלו. זה כל כך כל כך מרגש בעיניי שיותר ויותר אנשים פשוט עוסקים במה שמרגש אותם, שהפרנסה היא גם הדרך הרוחנית והרגשית שלהם. זו לא ציניות, אתם מבינים? כמו שזה לא ציני למכור מצרכים במכולת. אנחנו חיים, ואוכלים, ומרגישים, ומרוויחים כסף, ומשלמים כסף, ומתפתחים, ומרגישים ומרגישים ומרגישים והכל פשוט מעורבב ביחד, כי ככה זה אמור להיות, כי אלה החיים.

עודכן ב: 14 מרץ 2019

אתמול חגגנו לשחר יומולדת עם החברים מהמושב והכיתה.

איפשהו בספטמבר כבר רשמתי ביומן תזכורת לחודשיים קודם להזמין דברים מאיביי, כי תמיד אני נזכרת מאוחר מדי.

זה לא עבד. נזכרתי מאוחר מדי.

כששאלתי אותה מה היא רוצה לעשות ביומולדת היא סיפרה לי על אחת, כרמן סן-דייגו, שהולכת כל פעם לארץ אחרת.

ניסיתי להבין ממנה איך מתרגמים את זה ליומולדת והיא עשתה לי את זה פשוט.

"אמא, זה קל. מלא בלונים אדומים ונעשה תחנות של ארצות".

מפה לשם שחר בחרה חמש ארצות ואז חשבנו יחד איזו פעילות אפשר לעשות בארץ הזו.

הודו- להדביק זנב על ציור של פרה.

אנגליה- ללכת עם ספרים על הראש (כי ככה לימדו נסיכים ונסיכות ללכת זקוף או שקר כלשהו)

הולנד- תחרות ריצה עם נעליים הולנדיות

צרפת- בניית מגדל אייפל מקשקשים

סין- להעביר פופקורן מקערה לקערה עם מקלות סינים.

ככה שחר רצתה.


ביום רביעי הילדים גזרו ושידכו והכינו 25 דרכונים לאורחי יום ההולדת.

בעיפרון הם כתבו "דרכון היומולדת של_______".

ככה שחר רצתה.


לפני שכולם הגיעו, ואחרי שגילינו שהשקית עם כל הקישוטים והבלונים האדומים נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, אחותי Arbel Egger-Nadan קישטה את החנייה בפונפוניי ענק אדומים מאל-בד וכמה בלונים שקנינו בשנייה האחרונה מהסופר.


כשכולם הגיעו אלינו שחר הסבירה להם בעצמה על התחנות, החליטה מתי היא רוצה שירימו אותה על הכיסא, וניהלה את האירוע ביד רמה, בדיוק כפי שהיא רצתה אותו.


הייתי רוצה לספר לכם איזו אמא מדהימה אני ואיך מהתחלה נתתי לה לנהל את זה, אבל האמת היא שבהתחלה לא סמכתי עליה.

20 ילדים קטנים,עם המון בקשות ודרישות ורצונות.

אמרתי לעצמי שצריך "לנהל את זה" ו"להחזיק את זה".

ביקשתי ממנה לשבת ולא להפריע בזמן שאני מסבירה להם מה עושים ואיך ומה.

האמת? אני לא יודעת עכשיו לשים את האצבע על הרגע המדוייק שבו הבנתי שהתבלבלתי לגמרי.

הרגע הזה שבו הסתכלתי מסביב על הדבר הפשוט והמקסים שקורה כאן ונזכרתי שזה הכל היא. האישה הקטנה והמופלאה הזו בת ה-7 שיצרה את הפעילות המקסימה הזו.

התיישבתי על כסא ופיניתי לה את המקום שמלכתחילה היה שלה.



יש לי ילדה שיודעת מה היא רוצה.

שיותר חשוב לה שלכולם יהיה דרכון שכתוב עליו בעיפרון ואף אחד לא יישאר בלי מאשר עוד קישוט מנצנץ מאיביי.

יש לי ילדה שמרגישה מספיק בטחון לעמוד מול 20 ילדים ולחלק להם הוראות.

שמספיק עירנית להיות במרכז תשומת הלב, ולהנות מזה, ובו זמנית להיות היחידה שמלווה את האורחים לשירותים או דואגת לתת להם כוס מים, כי הם האורחים שלה והיא רוצה שיהיה להם נעים.

היא מספיק שלמה עם עצמה כדי להראות לחברות שלה את החדר שלה אפילו שהוא ממש מבולגן ולא להרגיש לא נעים או להתנצל על זה.


מדי פעם במהלך המסיבה היא ניגשה אליי או אל יוני לסשן חפוז של חיבוקים ונישוקים, שאני כבר לא יודעת מה היה יותר זקוק לו- היא או אנחנו.


גדלה לי בבית אישה חזקה, לא מתנצלת, טובת לב ומעוררת השראה.

ואני?

אני רק צריכה לגדול עוד קצת כדי לא להפריע לה ♡

ב 3.3.2002 דיוויד נהרג.

הוא היה המדריך שלי במכינה הקדם צבאית וגם האדם הראשון שהיה קרוב אליי שמת.

כתבתי כבר הרבה בחיי על היום שבו הוא נהרג ואיך זה היה היום שבו החיים שלי השתנו לנצח, אבל זה דווקא לא מה שבאתי לומר היום.

בעוד החיים והמוות של דיוויד לימדו אותי המון על החיים,

זה היה דווקא האובדן שלו שלימד אותי את אחד השיעורים הכי גדולים על בני אדם.

אנחנו שונים.

וכשאנחנו מגיעים לנקודות קיצון, כמו לאבד אדם קרוב ולהרגיש שעולמך חרב עלייך- השוני הזה נעשה בולט וברור.

היינו חמישים וקצת חבר'ה במחזור.

חמישים וקצת חבר'ה שאיבדו עכשיו את ה-מדריך שלהם. זה שכולנו רצינו להיות כמוהו.

חמישים וקצת חבר'ה שחוו עכשיו אובדן, חלקם לראשונה בחייהם, אלה 50 וקצת דרכים להתאבל, לעבד, להתמודד.

חלק נעלמו ולא דיברו.

חלק הדליקו נרות ושמעו שירים עצובים ובכו איפה ומתי שרק אפשר (אהמ, אני...).

חלק עבור מהר להומור שחור (אהמ, אני...).

חלק לקחו תרמיל ואופניים ונעלמו לכמה ימים.

חלק שמעו מוסיקה מזרחית על הדשא יומיים אחר כך, כי החיים,

וחלק כעסו והזדעזעו, כי המוות.


מאז,

בכל פעם שמישהו מת, ואנשים מתחילים להסתכל מסביב מי עושה מה ולמה,

אני נזכרת בשיעור הכי חשוב שלמדתי אי שם בשנת 2002.


אתמול חברה שאני אוהבת ממש איבדה את אמא שלה.

סרטן.

הימים האחרונים די הבהירו שלשם זה הולך, ועדיין יש תחושה ששום דבר לא יכול להכין אותך לזה.

ובמעגל החברות היו כאלה שדיברו על זה, וכאלה ששתקו.

כאלה שהמשיכו כאילו לא סיפרו להן וכאלה שהתכווצו במבוכה.

ואני?

אני רק רציתי להגיד לכולן שזה בסדר.

כי גם באיך שאנחנו מתמודדים עם אובדן של מישהו אחר יש מספר דרכים כמספר האנשים בעולם.

וזה בסדר.

זה בדר לצחוק, זה בסדר לעצור הכל ולבכות שבועיים, זה בסדר להתבדח וזה אפילו בסדר להתעלם ולא לומר כלום.

אפשר לקחת משפטים מוכנים סטייל שהמקום-ינחם-אתכם (אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה אבל יש בו משהו נעים),

ואפשר סתם לשלוח אימוג'י של פרצוף עצוב או לב אדום.

יש מליארדים של דרכים לאבד,

יש מליארדים של דרכים לעבד,

ויש פי שניים מזה דרכים להראות אהבה ולומר:

"אני יודעת שכואב לך ואני אוהבת אותך".

וכולן,

כולן טובות.


מוקדש באהבה לכל מי שאיבד ולכל מי שאי פעם עמד נבוך וכואב מול אובדן של מישהו אחר.


כרמל גליציאנו |   טלפון: 0528991161     |    מייל:  carmel@carmelg.com  |