בשלושה ימים האחרונים מגיעים אליי מכל מיני כיוונים פוסטים שמדברים על הכתיבה הרגשית, החשופה, ככלי שיווקי. חוץ מאחד כולם דיברו על זה במיאוס. משהו דוגמת "תפסיקו לספר לנו על הרגשות שלכם ואז למכור לנו משהו בסוף". ישבתי וחשבתי הרבה מה דעתי על זה. בתור "חשפנית רגשית" שהפייסבוק משמש לה גם מקום לפרוק וגם מקום למכור- הרגשתי שמדברים קצת עליי.

והנה המסקנה שלי, לגביי לפחות וגם לגבי אנשים אחרים שאני עוקבת אחריהם- השתנינו. לא אני וההוא, כולנו, בני האדם. השתנינו. הידע זמין בכל מקום, גם מוצרי הצריכה שלנו. זאת אומרת שאנרגיות שהיו מופנות פעם ללמידה וקיום בסיסי- התפנו לנו. ואנחנו, כאנושות, מחפשים משהו אחר. מחפשים להתחבר למשהו שאי אפשר להחזיק אותו ביד או ללמוד אותו באוניברסיטה.

בתחושה שלי- אנחנו מחפשים חיבור, כי זו שיטת הלמידה החדשה. ההבנה שכל אדם מביא תודעה אחרת ועולם רגשי אחר ודרך החיבור לעולם הפנימי של אותו אדם שהוא בהכרח שונה מאיתנו- אנחנו מתפתחים ומשתנים לטובה. זה הבסיס של האבולוציה.

ואיך נכנס פה השיווק? זה היופי בעיניי. האין-נפרדות הזה בין עולמו הפנימי של אדם מסויים ובין העיסוק שלו. זה כל כך כל כך מרגש בעיניי שיותר ויותר אנשים פשוט עוסקים במה שמרגש אותם, שהפרנסה היא גם הדרך הרוחנית והרגשית שלהם. זו לא ציניות, אתם מבינים? כמו שזה לא ציני למכור מצרכים במכולת. אנחנו חיים, ואוכלים, ומרגישים, ומרוויחים כסף, ומשלמים כסף, ומתפתחים, ומרגישים ומרגישים ומרגישים והכל פשוט מעורבב ביחד, כי ככה זה אמור להיות, כי אלה החיים.

49 צפיות0 תגובות

עודכן ב: 14 מרץ 2019

אתמול חגגנו לשחר יומולדת עם החברים מהמושב והכיתה.

איפשהו בספטמבר כבר רשמתי ביומן תזכורת לחודשיים קודם להזמין דברים מאיביי, כי תמיד אני נזכרת מאוחר מדי.

זה לא עבד. נזכרתי מאוחר מדי.

כששאלתי אותה מה היא רוצה לעשות ביומולדת היא סיפרה לי על אחת, כרמן סן-דייגו, שהולכת כל פעם לארץ אחרת.

ניסיתי להבין ממנה איך מתרגמים את זה ליומולדת והיא עשתה לי את זה פשוט.

"אמא, זה קל. מלא בלונים אדומים ונעשה תחנות של ארצות".

מפה לשם שחר בחרה חמש ארצות ואז חשבנו יחד איזו פעילות אפשר לעשות בארץ הזו.

הודו- להדביק זנב על ציור של פרה.

אנגליה- ללכת עם ספרים על הראש (כי ככה לימדו נסיכים ונסיכות ללכת זקוף או שקר כלשהו)

הולנד- תחרות ריצה עם נעליים הולנדיות

צרפת- בניית מגדל אייפל מקשקשים

סין- להעביר פופקורן מקערה לקערה עם מקלות סינים.

ככה שחר רצתה.


ביום רביעי הילדים גזרו ושידכו והכינו 25 דרכונים לאורחי יום ההולדת.

בעיפרון הם כתבו "דרכון היומולדת של_______".

ככה שחר רצתה.


לפני שכולם הגיעו, ואחרי שגילינו שהשקית עם כל הקישוטים והבלונים האדומים נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, אחותי Arbel Egger-Nadan קישטה את החנייה בפונפוניי ענק אדומים מאל-בד וכמה בלונים שקנינו בשנייה האחרונה מהסופר.


כשכולם הגיעו אלינו שחר הסבירה להם בעצמה על התחנות, החליטה מתי היא רוצה שירימו אותה על הכיסא, וניהלה את האירוע ביד רמה, בדיוק כפי שהיא רצתה אותו.


הייתי רוצה לספר לכם איזו אמא מדהימה אני ואיך מהתחלה נתתי לה לנהל את זה, אבל האמת היא שבהתחלה לא סמכתי עליה.

20 ילדים קטנים,עם המון בקשות ודרישות ורצונות.

אמרתי לעצמי שצריך "לנהל את זה" ו"להחזיק את זה".

ביקשתי ממנה לשבת ולא להפריע בזמן שאני מסבירה להם מה עושים ואיך ומה.

האמת? אני לא יודעת עכשיו לשים את האצבע על הרגע המדוייק שבו הבנתי שהתבלבלתי לגמרי.

הרגע הזה שבו הסתכלתי מסביב על הדבר הפשוט והמקסים שקורה כאן ונזכרתי שזה הכל היא. האישה הקטנה והמופלאה הזו בת ה-7 שיצרה את הפעילות המקסימה הזו.

התיישבתי על כסא ופיניתי לה את המקום שמלכתחילה היה שלה.



יש לי ילדה שיודעת מה היא רוצה.

שיותר חשוב לה שלכולם יהיה דרכון שכתוב עליו בעיפרון ואף אחד לא יישאר בלי מאשר עוד קישוט מנצנץ מאיביי.

יש לי ילדה שמרגישה מספיק בטחון לעמוד מול 20 ילדים ולחלק להם הוראות.

שמספיק עירנית להיות במרכז תשומת הלב, ולהנות מזה, ובו זמנית להיות היחידה שמלווה את האורחים לשירותים או דואגת לתת להם כוס מים, כי הם האורחים שלה והיא רוצה שיהיה להם נעים.

היא מספיק שלמה עם עצמה כדי להראות לחברות שלה את החדר שלה אפילו שהוא ממש מבולגן ולא להרגיש לא נעים או להתנצל על זה.


מדי פעם במהלך המסיבה היא ניגשה אליי או אל יוני לסשן חפוז של חיבוקים ונישוקים, שאני כבר לא יודעת מה היה יותר זקוק לו- היא או אנחנו.


גדלה לי בבית אישה חזקה, לא מתנצלת, טובת לב ומעוררת השראה.

ואני?

אני רק צריכה לגדול עוד קצת כדי לא להפריע לה ♡

60 צפיות0 תגובות