כשהפסקתי להיות "דרמה קווין"

בואו נתחיל מהפאנץ'-ליין, טוב?

אל תפסיקו להיות דרמה קווין. דרמה זה טוב.


או קיי,

עכשיו כשהבהרנו את המסר של הפוסט הזה, אפשר להתחיל.

אני יודעת בדיוק מתי הפסקתי להיות מלכת דרמה.


2003

אני לא זוכרת את התאריך אבל זה היה ערב אחד, אזור יולי-אוגוסט של 2003.

הייתי בדירת מורות חיילות בגבעתיים אחרי עוד יום שקרענו את התחת (ונהנינו מכל רגע) בקייטנת שמע.

שותפותיי לדירה ולתפקיד כבר נשפכו גמורות במיטות,

ולי שוב התפנה אוויר וזמן לחשוב על זה

שרק לפני חודש וחצי אחת החברות הכי טובות שלי נהרגה.

הרגשתי שוב את המחנק מטפס בגרון, את חוסר האונים והגעגוע הבלתי נתפס הזה

שהגיע בכל פעם שנזכרתי פתאום-

תמר איננה.

נוש (שהוריה קראו לה קרן), השותפה האהובה שלי לחדר, כבר נרדמה, ופחדתי שהבכי שעומד לפרוץ ממני יעיר אותה,

אז הלכתי בשקט בשקט לסלון

ובכיתי,

אבל בשקט.

חיכיתי שהבכי ישחרר משהו, יקל במשהו,

כמו שהייתי רגילה תמיד, לפני שהייתי בוכה על חברים שמתו,

אבל זה לא קרה.

העצב כאב לי כל כך בגוף שהרגשתי שאני מאבדת את זה.

קמתי מהספה וחיפשתי משהו לעשות עם עצמי.

השעה הייתה 2:00 בלילה, עוד ארבע שעות קמים לעוד יום פסיכי שיסתיים גם הוא ב-1:00 בלילה,

ואני מסתובבת בבית, כבר אין לי כוח לבכות ואין מצב להירדם.

בתקופה ההיא עוד לא הייתי "מעשנת", כלומר- לא הייתה לי חפיסת סיגריות ומצית בתיק כל הזמן,

אבל החזקנו חפיסה אחת במגירה בסלון לערבים שהיינו יוצאות לרקוד פעם בחודש ואז היינו מעשנות כל אחת איזה סיגריה וחצי ליד הבירה.

אז לקחתי סיגריה ומצית, וישבתי במרפסת.

לקח בדיוק חצי דקה עד שהכאב נהיה נסבל, ועוד סיגריה וחצי עד שהוא נרגע לגמרי והרגשתי שאפשר לישון עכשיו.


1987

גן טרום חובה.

אני הילדה שתמיד בוכה מכל דבר.

טוב, וצוחקת מכל דבר, ומתרגשת מכל דבר, ושמה לב לכל דבר,

ולגמרי Over מודעת למה שכולם חושבים או נדמה-שחושבים עליה.

אני ממש זוכרת רגע אחד שכולם היום באיזו התרגשות שיא, צרחות, ריקודים, צחוקים

ורק ילד אחד מהגן ישב בצד בשקט ודפדף בספר.

אני ממש זוכרת את עצמי מקנאה ביכולת שלו פשוט להיות עם עצמו,

בשקט, בלי שאף אחד יודע איך הוא מרגיש באמת.

תמיד היה בו מן משהו שמור כזה, לא חושף, לא נותן להיכנס, וזה היה קסום בעיניי.

אמרתי לעצמי שאולי כשאני אהיה גדולה אני אוכל להיות קצת כמוהו.


2003

אני יושבת לעצמי עם הסיגריה בדירה בגבעתיים, אפילו העיר שקטה יחסית כי 3:00 בבוקר.

אני מדליקה סיגריה שלישית, החברה שלי מתה, הילד מהגן הלך ליחידה מובחרת ודי איבדנו קשר (מעולם לא היינו חברים קרובים),

ופתאום אני נזכרת בו עם הספר בפינה של הגן,

ומרגישה שאני, והסיגריה, והכאב על תמר שאיננה

זה כמו הוא, והספר, וכל הדרמה שמתרחשת סביבו.

והאמת? הרגשתי גאווה.

כי הנה, הצלחתי, להפסיק את הדרמה ולהיות כמוהו כשאני אהיה גדולה.



ב 11.6.2003 תמר נהרגה.

ב 11.6.2017 מצאתי את עצמי במקרה באיזו סדנה של מישהי מחו"ל שאפילו לא זכרתי שקניתי אליה כרטיס,

לא היה לי מושג איזה מן סדנה זו הולכת להיות וגם לא הייתי סגורה על מי זו בדיוק הבחורה שמעבירה את זה,

אבל אמרתי לעצמי שזה דווקא רעיון לא רע להעביר את היום העצוב הזה בלחשוב על משהו אחר,

וגם ככה האזכרה הייתה לפני יומיים, אז יאללה.

חמש דקות אחרי שהסדנה התחילה התחלתי לבכות, ולא הפסקתי במשך שעתיים.

אני אפילו לא זוכרת על מה הם דיברו, אבל היה שם משהו שקשור לרגשות, לזה שצריך לאפשר לעצמנו להרגיש, על הרגשות שאנחנו מדחיקים ואיזה נזק אנרגטי, גופני ורוחני זה עושה לנו.

ואני יושבת שם ובוכה, וחברה שלי מחבקת אותי, לא ממש מבינה מה קורה, אבל היא מחבקת,

והמנחים המסכנים מסתכלים עליי טיפה מבוהלים ומדי פעם עושים לי מן מבט של "הכל בסדר איתך?"

והאמת?

שהכל היה בסדר.

פשוט היו לי דמעות של 14 שנה להוציא וזה לוקח קצת זמן.



אני והווינסטון האהובה שלי.2016. צילום: אפרת לובל

"תקשיבי, זה נשמע די חרא כל הדרמה הזאת, לא הבנתי את הקטע..."

זה מה שעובר לך בראש עכשיו, נכון?

אז א- הצדק איתך.

הרבה מזה כואב, קשה, לא נעים, לא כיף.

אבל יש גם את הצד השני.

והצד השני הוא זה שמתרגש. מהכל. בגדול.

בצד השני אני מתרגשת עד דמעות ממילה קטנה שהילד שלי אומר, או מאינטראקציה יפה בין הילדים שלי.

בצד השני אני לא "סתם" אוהבת את בעלי, אני מאוהבת בו בטירוף, ויש לי פרפרים בבטן.

אפילו ששגרה, אפילו שהוא ראה אותי מחרבנת על עצמי בלידה, אפילו שיאללה התרגלנו.

אני שומעת את הרכב שלו נכנס לחנייה והלב שלי מתחיל לעוף.

בצד השני אני רוקדת במשרד באמצע היום כי מישהו קנה כרטיס לסדנה שלי או שלקוחה מספרת על הגשמה פסיכית שהיא עשתה עם הכלים שלימדתי אותה.

בצד השני אני שומעת בטלפון חברה שנמצאת במצוקה עכשיו, אבל אני מרגישה אותה כל כך חזק שזה בכלל לא משנה שהיא בצד השני של העולם.

ובצד הזה,

השני,

שמתרגש מהכל ומרגיש הכל,

העולם נראה אחרת.

לא, נו, לא מהלב וכאלה.

אשכרה נראה אחרת,

כמו אחרי ניתוח לייזר בעיניים,

כמו כשסופסוף מתאימים לך את המשקפיים עם המספר הנכון,

זה מן A-HA moment כזה שאת קולטת שכל היופי והצבעים והגוונים והאנשים והרגשות והחוויות היו פה כל הזמן,

אבל ראית אותם מטושטש

והרגשת אותם מטושטש,

ועכשיו?

הכל חד לי.

הכל חי לי.


אז בחייאת אמאש'כם,

אל תגעו לי בדרמה.




141 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

השיווק החדש

בשלושה ימים האחרונים מגיעים אליי מכל מיני כיוונים פוסטים שמדברים על הכתיבה הרגשית, החשופה, ככלי שיווקי. חוץ מאחד כולם דיברו על זה במיאוס. משהו דוגמת "תפסיקו לספר לנו על הרגשות שלכם ואז למכור לנו משהו

כשהחיים לימדו אותי על המוות

ב 3.3.2002 דיוויד נהרג. הוא היה המדריך שלי במכינה הקדם צבאית וגם האדם הראשון שהיה קרוב אליי שמת. כתבתי כבר הרבה בחיי על היום שבו הוא נהרג ואיך זה היה היום שבו החיים שלי השתנו לנצח, אבל זה דווקא לא מה

כרמל גליציאנו |   טלפון: 0528991161     |    מייל:  carmel@carmelg.com  |