כשאמא התחילה לרקוד

זה קרה לפני שנתיים.

פתאום באיזו שיחת חולין, בטח סביב תאריכים ביומן וניסיון שלי לבדוק מתי אמא יכולה לעשות בייביסיטר על הילדים,

היא פתאום "זרקה" את זה, כאילו זה עניין של מה בכך.

"אה, ביום הזה אני בתל אביב בשיעור מחול שלי".

ביקשתי ממנה לחזור על זה כי הייתי בטוחה שלא שמעתי טוב.

אמא חייכה, כי היא הבינה לגמרי את השוק והסבירה-

"נרשמתי לשיעורי מחול לנשים בגילי, פעם בשבוע בתל אביב, למשך שנה."


אולי לחלקכם זה לא יהיה ברור מה ההתרגשות הגדולה מפנסיונרית שהולכת לחוג,

אבל באותו הרגע הלב שלי ריקד מהתרגשות, עשה פה-דה בורה, קיק-בול-צ'יינג' וריחף באוויר אגם-הברבורים-סטייל.

אמא מתחילה לרקוד.

אמא הולכת למופעי מחול מאז שאני יודעת שקוראים לה אמא,

ותמיד כשהיא צופה ברקדנים על הבמה, אפשר לראות את העיניים שלה נוצצות, הלב מפזז והגוף כמה - לרקוד.

העניין הוא שאמא כבר רקדה פעם,

אי שם כשהיא הייתה ביסודי,

ובנקודה מסויימת בזמן, מישהו אמר לה או גרם לה להאמין- שזה לא בשבילה.

שהיא לא מספיק *משהו* כדי שתהיה לה הזכות לרקוד.

אני כותבת את זה ובוכה,

אפילו שאמא כבר רוקדת,

כי במשך 53 שנים אמא רצתה, כמהה, חלמה- ולא הרשתה לעצמה.

"זה לא לגילי", "אני לא טובה בזה כמוך", "אין לי את זה", "מה פתאום! אני מתביישת שיראו אותי ככה".

53 שנים.



מכירים את זה שאומרים שהורים מנסים להגשים את החלומות שלהם דרך הילדים?

אז אני חושבת שבמקרה שלי הייתי אני זו שרצתה להגשים קצת לאמא את החלום דרכי.

לרקוד, בשבילי, אבל גם קצת בשבילה.

אבל בכיתה ד', אחרי שנה בחוג ג'אז ובלט, בה שמעתי מכל המורים וההורים (ובעיקר מאמא) איזה כישרון יש לי-

פרשתי.

הצחוקים בחדר ההלבשה על זה שאני שמנה מכדי ללבוש בגד גוף, וכשאני עומדת מקדימה אני מסתירה את כולן-

שברו אותי.

בלי לשים לב המשפט של "לרקוד זה הדבר הכי מדהים EVER", הפך ל"זה לא בשבילי, אני שמנה מדי בשביל זה."

וככה,

בלי לרצות או להתכוון,

שחזרתי ושכפלתי את ההיסטוריה המשפחתית הזאת.


במהלך 23 השנים שחלפו מאז ההחלטה שלי לפרוש מהחוג ועד שאמא התחילה ללמוד בעצמה,

היינו משחקות עם הכמיהה הלא ממומשת הזו כמו פינג-פונג בינינו:

פעם בכמה חודשים אמא הייתה מרגישה צורך עז לומר לי כמה שאני מוכשרת,

ושאני צריכה לחזור לרקוד,

ושהלוואי והיה לה את הכישרון שלי.

אני הייתי מחזירה לה שלרקוד זה בכלל לא עניין של כשרון, אלא קריאה של הלב,

ושבואי נלך יחד לאיזה חוג.

אמא הייתה חוזרת ואומרת שאין סיכוי כי היא ממש מתביישת שייראו אותה רוקדת.

אני משקרת לה ש"מה פתאום!" ולמי אכפת,

ובלב קצת שמחה שהיא אמרה 'לא' ולא אצטרך להסתכן בעצמי

שמישהי או מישהו אי פעם יגידו שוב "זאתי? קצת שמנה בשביל לרקוד, לא?"


.אמא. שלי. רוקדת

אז יום אחד, ביוני 2016,

באמצע הדרך בין גיל 63 לגיל 64,

אמא החליטה להתחיל לרקוד.

ובאותה השנייה ממש, כשהיא סיפרה לי את זה,

הדמעות שירדו התחיל לשטוף מתוכי והלאה את כל הסיפור הישן.

את כל ה"אסור" וה"לא כדאי" וה"לא מקובל".

לא רק לגבי הריקוד, לגבי החיים בכלל.

והדמעות האלה פתאום הראו לי את הדרך שלי קדימה, את השנים שיבואו,

ופתאום יכולתי לחוש איזה חופש כזה, פשוט לעשות מה שאני אוהבת.

אבל באמת.

לא נטולת-פחד.

להפך- עם כל הפחד, המעצורים, החששות, הבושה, הביקורת העצמית- יד ביד.




לפני שבוע, בגיל 65, אמא הופיעה מול קהל עם ריקוד שהיא עצמה יצרה בפעם השנייה בחייה,

במופע סיום השנה השנייה של לימודי מחול.

ולנגד עיניי ראיתי ברווזון הופך לברבור,

כאילו 55 שנים של למידה, התקרבות, התרחקות, גדילה, התקלפות

קופלו לכמה דקות של תנועה מדויקת, מרגשת, סוחפת, מופלאה.

ובא לי לצעוק עכשיו שכולם ישמעו-

אמא שלי רקדנית.

רקדנית מוכשרת.

וכנראה שאת הכישרון שלי- קיבלתי ממנה.





277 צפיות1 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

השיווק החדש

בשלושה ימים האחרונים מגיעים אליי מכל מיני כיוונים פוסטים שמדברים על הכתיבה הרגשית, החשופה, ככלי שיווקי. חוץ מאחד כולם דיברו על זה במיאוס. משהו דוגמת "תפסיקו לספר לנו על הרגשות שלכם ואז למכור לנו משהו

כשהחיים לימדו אותי על המוות

ב 3.3.2002 דיוויד נהרג. הוא היה המדריך שלי במכינה הקדם צבאית וגם האדם הראשון שהיה קרוב אליי שמת. כתבתי כבר הרבה בחיי על היום שבו הוא נהרג ואיך זה היה היום שבו החיים שלי השתנו לנצח, אבל זה דווקא לא מה

כרמל גליציאנו |   טלפון: 0528991161     |    מייל:  carmel@carmelg.com  |