הניסים הקטנים ואני
עודכן ב: 30 מאי 2018
עברו שנתיים וקצת מאז יצאתי עם שם העסק החדש שלי "מפיצה אושר", וכבר מזמן הפסקתי לספור את כמות הפעמים שנשאלתי: "אז...איך הגעת להיות מפיצה אושר?"
ואני, ילדת דור הביניים בין ריצ'רץ' לכוכב נולד,
ניסיתי יותר מדי זמן לתפור איזה סיפור קורע לב, כזה עם מהפך, מתובל בטרגדיה אישית ומוזיקה עצובה, שיסביר למה החלטתי ללמד אנשים להיות מאושרים.
ובחיי שכל הטרגדיות שבחרתי להכניס לסיפורים האלה היו נכונות.
כלומר, הן קרו לי באמת.
אבל משהו פה הרגיש לי "לא זה".
יום אחד הגעתי לאיזה מפגש בסלון בבאר שבע.
זה לא היה קשור לעסק שלי, וכל מי שהיו שם לא שמעו עליי מעולם, לא מסתובבים במרחב הפייסבוקי התוסס של העצמאיות וגילו על קיומי לראשונה בחייהן.
לקחו בערך 70 שניות מהרגע שנכנסתי בדלת והמארחת הציגה אותי עד שהגיעה השאלה:
"אז, איך הגעת להיות מפיצת אושר?"
ואז נפלט לי, מאיזה מקום ממש עמוק בבטן:
"לא יודעת, פשוט נולדתי ככה".
וזו האמת.
אין בה טרגדיות, ואם להיות כנה עד הסוף- סיפור החיים האמיתי שלי נראה יותר כמו פרק של פוני קטן מאשר סיפור טראגי סוחט דמעות.
הורים מדהימים, אחים אוהבים, גינה גדולה עם דשא ומלא פרחים,
חברים שאפשר לסמוך עליהם עדיין, גם אחרי 35 שנה,
ובאופן כללי נולדתי מוקפת באנשים שמאמינים בי, וחושבים שכשאנשים עושים את מה שהם אוהבים,
גם אם זה לפעמים נראה מוזר,
זה סופר-מגניב.
אז זו האמת.
נולדתי מאושרת, וזה הולך ומשתבח עם השנים.
אני אכתוב פה הרבה על אושר, על מה המשמעות שלו בכלל, ואיך אני יוצרת אותו, אבל אני יכולה לומר לכם
שהוא פה, הוא ישנו, בתוך הניסים הקטנים.
בתוך רגע שילד מביט לך ישר לתוך העיניים.
בשנייה של תשומת לב לפרח קטן באמצע תל אביב.
ברגע של צחוק שקשה להפסיק ששום דבר אחר חוץ מהצחוק הזה לא מתקיים בתוכו.
ברגע שבחרת להגיב אחרת ממה שאת רגילה.
ברגע של שגרה, הכי יומיומי, כשאת קולטת שחלום גדול שלך התגשם.
הדברים הבסיסיים שמתחזקים את האושר הזה מבחינתי, ואולי הם-הם הבסיס להכל-
הם הניסים הקטנים.
ואולי לא עצם קיומם, אלא הבחירה לראות אותם- יום יום, שעה שעה,
לחפש אותם,
לצפות להם,
לגלות אותם
ולאפשר להם להתגלות בפניי.
אני חולמת שיצליח לגעת בכם, לעורר בכם גם את הבחירה הזו, את התשוקה הזו,
את העין המיוחדת
שקולטת את הדברים הקטנים
שעושים אנשים מאושרים.
לחיי הבלוג הזה,
לחייכם,
לחיי,
ולחיי הניסים הקטנים.
123 צפיות3 תגובות